אין על המפגשים המשפחתיים האלה, שהילדים דואגים לתצוגת תכלית של שלל התנהגויות מרשימות– אחת בשביתת רעב, השנייה נצמדת לרגל והבכור בן השש באמוק שלא מבייש את גיל ההתבגרות.
והכי כיף לראות את המבטים מעוררי הרחמים שמשדרים– "גם כן מדריכת הורים".
אין הורה שלא מתמודד עם מצבים כאלה, ומי שאומר שלא– אשמח למתכון.
הטנטרום הוא בעצם תוצר לוואי של תסכול מצטבר: גננת שצעקה/ילד שדחף/חבר שהעליב/פרידה ארוכה מההורה והרשימה עוד ארוכה.
אדון טנטרום צובר מטענים במשך כל היום, בגן או בבית הספר, מגיע הביתה, ואז– אבוי! אמא– איך לעזאזל העזת לפתוח את המעדן ועוד להכניס את הכפית פנימה????
הילד מתחיל לאבד את זה מול האמא חסרת האונים שמבינה שאין איך להחזיר את הגלגל אחורה, במיוחד שאין עוד סוג כזה של מעדן במקרר.
ואז מתחילים נסיונות כושלים ליישר את המעדן מלמעלה עם הכפית, למרות שהיא יודעת שבתכלס זה בלתי הפיך.
הבכי הזה מפעיל אותנו משלל סיבות: "למה הוא תמיד לא מרוצה, למה תמיד קשה איתו, למה ולמה ולמה"
אבל אם נדע שהמופע הזה הידוע בשם טנטרום, הוא לא באמת בכלל כפית שנכנסה בזווית הלא נכונה למעדן, ולא בגלל שהשמיכה לא מכסה את כללללל הרגל.
אלא בגלל שקרו אלף ואחד דברים שהציפו אותו במשך היום. המפגש מול ההורה הוא המקום הבטוח, המקום שהסכר נפרץ, בדיוק כמונו במפגש שלנו מול ההורים שלנו.
הכל תלוי סיטיואציה. אם אנחנו בפניות, ויש באפשרותנו להכיל את הסערה, חשוב לא לעורר פרידה (הרמת קול, איומים וכו').
בואו ניקח לדוגמא ילד חמוד שמבקש מההורה עוגיה–
לאחר שזלל אותה בהנאה מבקש עוד אחת, למרות שעדיין לא אכל ארוחת ערב.
אם להורה חשוב לא לאפשר עוגיה נוספת על מנת שלא יתמלא (סה"כ הגיוני), אפשר להזדהות עם הילד ולהגיד משהו בסגנון: "אני מבין/ה שאתה כועס/עצוב/מאוכזב שאתה לא מקבל עוד עוגיה, אבל אתה חשוב לי ואני ממש אשמח שקודם תאכל אוכל מזין"
בנקודה הזאת חשוב לא לפתח ציפיות שהילד ישחרר את רעיון העוגיה הנוספת. אבל בגלל שבאנו ערוכים נפשית לסערה, נהיה שם איתו בבאסה, עד שכל התסכול ישתחרר. מכירים את סוג הבכי שהוא ממש מכל הלב? שלאחריו הם נרגעים ויכולים להמשיך את היום? לעומת בכי "תקוע" שנשמע כמו יללות מתמשכות על פני היום?
לשם אנחנו חותרים. לסוג הבכי שמנקה יחד איתו את הנפש. אנחנו שם, איתו. לא מנסים לתקן את המציאות, אבל גם לא יוצרים פרידה רגשית על ידי צעקות ואיומים.
בשלב מסוים הנסיך יבין שהמציאות לא תשתנה, וזה הזמן שלנו לעזור לו "לרדת מהעץ" ולהציע חיבוק ונחמה.
לעומת זאת, אם אנחנו בסיטואציה שאנחנו לא יכולים להכיל את המופע (חזרנו עייפים מדי מהעבודה/שנייה לפני שהאורחים מגיעים/אנחנו גוועים ברעב), אפשר להגיד משהו בסגנון: "אתה יודע מה, החלטתי הפעם לאפשר לך עוד אחת"- ולא להיחרד מהמחשבה שעכשיו הוא עלה על איזה טריק שיאפשר לו לקבל את מבוקשו כל פעם מחדש.
כי בפעם הבאה, אולי נהיה בפניות ונוכל לצעוד איתו יחד בשביל התסכול, עד שתחלוף הסערה.
ובכל מקרה, לעולם אל תכניסו את הכפית בעצמכם למעדן😊
עדי קופר – מדריכת הורים מוסמכת.