קודם כל מזל טוב!
אין ספק שעם כל אוצר חדש שמתווסף למשפחה, הלב מתרחב והאושר חוצה גבולות.
אם נדלג על המחסור החמור בשעות שינה, הג'ינגול בין שניים ומעלה, הקקי גב שעושה קאמבק לחיינו ועוד תנאים רבים שהוחמרו, מדובר על תחושת שלמות של תא משפחתי שהולך וגדל, שאין שנייה לה.
אבל מה נסגר עם הבכור שהחליט לאבד את זה דווקא ברגע שהקטן בלופ של גזים והחצי עדיין לא חזר/ה מהעבודה?
הרי הוא חיכה בקוצר רוח לבייבי החדש שיהפוך אותו לאח גדול. אבל ברגע האמת כל מה שהוא רוצה זה שהקטן הזה שנכנס לחיים שלו בסערה, וסליחה על התיאור– יחזור למקום ממנו הוא יצא.
כי כשהוא בבטן, הוא לא באמת מפריע לאמא ואבא להיות איתו בנוכחות מלאה. (והוא כבר צבר פז"ם בלהיות נסיך 100% מהזמן)
פתאום צריך להתחלק באהבה של ההורים, בתשומת לב שכבר לא בלעדית כלפיו. אה, שלא נשכח את הצעצועים שבקרוב מאוד יוחרמו על ידי הניובורן. בקיצור– פשוט זה לא, אבל נותן פרשנות למקור התסכול ולטנטרומים שלא מביישים מופעי ראווה– חד משמעית: כן.
אפשר להגיד שהילדים של ימינו מספיק פקחים כדי להבין שהבייבי לא באמת קנה לו מתנה לכבוד הלידה של עצמו.
לראייה– בני שהיה בן שנתיים וחצי כשהפך לאח גדול לתאומות: "אמא– איך יכול להיות שהן קנו לי מתנה אם אין להן דמי כיס?!") וואלק, עלה עלינו.
מה שכן,
חשוב מאוד למלא להם את מיכל ההיקשרות ותשומת הלב על ידי הנוכחות שלנו,
אבל נוכחות אמיתית ללא מסכים ועם הרבה קשר עין. לספר להם מה עתיד לקרות, שגם אם אמא או אבא מטפלים בתינוק כי הוא זקוק להם, הם עדיין אוהבים ודואגים גם לו.
טיפ נחמד על הדרך– להכין קופסת האכלה– שבזמן שהקטן אוכל/יונק, הגדול יכול להוציא את הקופסא ולשבת ליד אמא. בקופסא אפשר לעוף עם היצירתיות בהתאם להעדפות הילד– ספר קריאה אהוב, דפי צביעה, נשנוש משתנה וכו'.
הרעיון שזאת קופסא מיוחדת שאפשר להוציא בדיוק בזמנים כאלה שבמקום ליצור נפרדות– יוצרים יחד קרבה והיקשרות.
כי בסופו של דבר כל מה שילד צריך זה לדעת שיש מאחוריו מבוגר שדואג לקשר ביניהם, שלא נכנס איתו לסערת רגשות– אלא יודע להוביל אותו בבטחה חזרה לחוף מבטחים.
שיהיה שם ללא קשר למעשים וההתנהגות של הילד, שיאהב אותו בדיוק כמו שהוא.
ברגע שהבסיס בטוח ואנחנו מצמצמים את חוויות הפרידה, אנחנו אוטומטית מפחיתים את רמות התסכול שבאות לידי ביטוי בהשטתחויות בקניון בדיוק כשהאמא מא'2 חלפה על פנינו.
אין ספק שזה האתגר ההורי הגדול ביותר, וגם אם נצליח ב-60% מהזמן להיות מכילים ושווי נפש סביב הסערות, Its definitley good enough .
אז תרימו לעצמכם ביג טיים, כי אתם עושים את הבלתי אפשרי.
כשזה מצליח ויש חיבור זה מדהים, וגם כשלא– ויהיו הרבה מקרים כאלה, במיוחד כשהעייפות מגיעה לקיצון– נהיה בחמלה כלפי עצמינו ונזכור שתמיד אפשר ליצור חיבור מחדש בבוקר.
עדי קופר – מדריכת הורים מוסמכת.