אין ספק שהבכי של ילדינו מעורר אצלנו חוסר נוחות, ואם אנחנו בפרהסיה- גם יכול לעורר מבוכה.
בתרבות שלנו, האינסטינקט לחשוב שעשינו משהו לא בסדר או שהילד סתם מפונק.
ובואו, לפעמים זה גם סתם חופר לנו באוזניים בשנייה שרצינו קצת שקט..
אבל- אם נזכור את התפקיד החשוב של הבכי-יהיה לנו קל יותר בסיטואציות שהילד החליט להתפרק דווקא באמצע הרחוב.
המתוקים שלנו נמצאים שעות רבות במסגרות, וחווים תסכולים שונים: גננת שכעסה, ילד שהרביץ, או סתם געגוע מתמשך להורים. כשהוא פוגש אותנו בסוף היום, הסכר מתחיל להיפרץ ויכול להגיע כמופע אימים בדיוק בטיימינג הלא נכון בגן השעשועים, מול כל הורי הגן המשתאים למראה המלבב.
אבל- אם נזכור את תפקיד הדמעות, יהיה לנו קל יותר במצבים שהילד החליט להתפרק דווקא באמצע הקניון/גינה/וואטאבר.
תפקיד הדמעות- הוא לנקות את הנפש בדיוק כמו שאם אכלנו משהו מקולקל, הגוף יודע לנקות את עצמו.
אם לא ניתן מקום לבכי- הוא יישאר בתוך הגוף בצורת תסכול: ותסכול שלא מתנקה יכול בקלות להפוך לאגרסיביות.
דמעות זה דבר נפלא! הדמעות, בשילוב של נחמה מאיתנו ההורים, מובילות להסתגלות למציאות- אצל חלק מהילדים הרגיעה תגיע מהר, ואצל הרגישים יותר, ייקח קצת יותר זמן.
כשמזהים בכי תקוע- משמע- התבכיינות שנשמעת כמו סטרטר של רכב תקוע- שווה לנסות להוביל לבכי משמעותי, כזה שמנקה את הסיסטם.
נזכור, שאם נתמוך בבכי, נהיה שם לנחמה וחיבוק, גם אם הסביבה מעקמת פרצוף- אנחנו משדרים לילד יציבות, בטחון, היקשרות ובכך עוזרים לריפוי נפש הילד שלנו ועל הדרך מרוויחים עוד חיזוק לקשר.
עדי קופר – מדריכת הורים מוסמכת.